לאורך השנים, טיפלתי במספר מקרים שבהם המדינה ביקשה לגרש יחידים ממשפחות, זוגות מעורבים ואף עובדים זרים. כל מקרה היה מורכב בדרכו – רגשית, משפטית ואנושית. חשוב להבין שלא בכל מקרה של תושבות בלתי חוקית מדובר באנשים שפעלו בזדון. לעיתים, מדובר בשהייה שפג תוקפה או במקרים הומניטריים משמעותיים, המערבים ילדים שנולדו בישראל או בני זוג ישראליים. אין ספק שגירוש מהארץ מעורר שאלות מוסריות וחוקיות, ומעבר להיותו הליך טכני, יש לו השלכות עמוקות על חייהם של אנשים.
מהו גירוש מהארץ
גירוש מהארץ הוא הליך משפטי שבמסגרתו המדינה מורה לאדם לעזוב את שטחה בשל היעדר זכות חוקית לשהייה. לרוב מדובר בזרים ששוהים בישראל ללא אשרה תקפה, עברייני הגירה או מי שנשקפת מהם סכנה לציבור. ההחלטה מתקבלת על ידי רשות מוסמכת ונתונה לעיון שיפוטי.
הליך הגירוש: שלבים ועקרונות בסיסיים
הליך גירוש מהארץ אינו מתבצע בן-לילה. הוא מתחיל באיתור אדם ששוהה בישראל בניגוד לחוק – לרוב על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. לאחר מכן, ניתנת לאותו אדם הודעה רשמית על כוונת גירוש. ההודעה כוללת את הנימוקים להחלטה ומתן אפשרות להשמיע טענות לפני הוצאה לפועל של ההרחקה.
לפי חוק הכניסה לישראל, קיימת לרשות סמכות להוציא "צו הרחקה" כלפי מי ששוהה בשטח המדינה ללא מעמד חוקי. עם קבלת הצו, רשות ההגירה יכולה להוציא לפועל גירוש תוך זמן קצר, אלא אם כן מוגש ערר או בקשה לעיכוב הליכים היוצרים עיון שיפוטי בהחלטה.
ההבחנה בין סוגי שוהים בלתי חוקיים
חשוב להבחין בין קטגוריות שונות של שוהים לא חוקיים, כיוון שלכל קבוצה ישנם שיקולים ונהלים שונים שבית הדין משקלל בעת דיון בגירוש:
- שוהים מתוקף אשרה שפג תוקפה – מדובר באנשים שנכנסו לישראל כחוק, אך לא חידשו את האשרה במועד.
- מסתננים – אנשים שנכנסו ארצה דרך הגבול ללא אישור, לרוב מאפריקה, בתקופות מסוימות לפני שננקטו אמצעים מחמירים.
- עובדים זרים – המועסקים בישראל ללא היתר או כאלה שנשארו לאחר סיום אשרתם.
- בני זוג של אזרחים/תושבים – לעיתים מדובר במערכת זוגית מוכרת, אך עדיין חסרה הסדרה פורמלית של המעמד.
לכל אחד מסוגי השוהים נקבעו נהלים ברורים ולרוב גם פסיקה ייחודית שמגדירה מתי מותר למדינה להורות על גירוש ומתי יש לשקול שיקולים נוספים.
שיקולים הומניטריים וחריגים
מהניסיון שלי, מרבית המאבקים המשמעותיים בתחום מתקיימים סביב טענות הומניטריות – למשל, כאשר מדובר בהורים לילדים שנולדו בישראל, בני זוג של אזרחים ישראלים, או אנשים הסובלים ממצבים רפואיים מורכבים שלא ניתן לטפל בהם במדינת המוצא.
במקרים כאלה, לעיתים ניתן לפנות לוועדה הומניטרית ברשות האוכלוסין, אשר מוסמכת לדון בנסיבות חריגות ולהמליץ על אישור הישארות זמנית או קבועה. בתי הדין לעררים ובתי המשפט לעניינים מנהליים לעיתים מתערבים בהחלטות הרשות, כאשר נמצא שההליך התבצע בניגוד לעקרונות המשפט המנהלי או הפוגע בזכויות יסוד.
הזכות להשמיע טענות ולהגיש ערר
לכל אדם שנגדו קיים צו הרחקה מהארץ קיימת הזכות הבסיסית להשמיע את דברו. מדובר בזכות חוקתית הנגזרת מהכללים של הצדק הטבעי. בדרך כלל, ניתן להגיש ערר לבית הדין לעררים תוך פרק זמן קצוב. הערר מעכב את מימוש הגירוש עד למתן החלטה.
במקרים דחופים במיוחד – למשל, כאשר כבר מתבצע מעצר לשם גירוש – עורכי הדין מגישים בקשה לעיכוב ביצוע ואף עותרים לבית המשפט לעניינים מנהליים. אם נבחנת טענה חדשה או עובדות מיוחדות, יש סיכוי שהדיון יעבור לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.
מעצר לצורך גירוש – מתי וכיצד
כאשר יש חשש ממשי שאדם ישבש את הליך הגירוש או יימלט, רשאית הרשות לעצור אותו לתקופת זמן שנקבעת לפי החוק. מעצר זה אינו ענישה – מטרתו להבטיח את מימוש הצו. חוק הכניסה לישראל קובע מגבלות ברורות על משך המעצר, ובית הדין לביקורת משמורת מוודא שהמעצר אינו ממושך מעבר לנדרש.
עם זאת, במקרים מסוימים, ובפרט כשנעשו ניסיונות חוזרים להכשיל את ההרחקה, בתי הדין מאריכים את תקופת המעצר תוך פיקוח שיפוטי. באחרונה, קיימת התמקדות בגירוש מהיר ביותר למדינות מוצא עימן חתומים הסכמי שיתוף פעולה.
השפעת המעמד האישי ומצב משפחתי
לא פעם נתקלתי במקרים שבהם בן או בת זוג של אזרח ישראלי היו חשופים להליכי גירוש בשל פגם בהסדרת המעמד. המדינה מצפה לקיום הליך מסודר שכולל שימוע, תצהירים משותפים, ביקורי בית וראיונות זוגיים. כשהקשר הוכח כאותנטי, מצליחים רבים להסדיר את שהייתם בישראל.
כאשר זוגות מעורבים לא עומדים בתנאים – בין אם לא פנו בזמן לרשות, או נכשלים באימות זוגיות – קיים סיכון שהמדינה תבחר להורות על גירוש, תוך התחשבות גם בזכויות הילד, כאשר יש ילדים משותפים. לעיתים עצם קיומו של קטין ישראלי במשפחה מהווה שיקול מכריע בעיכוב גירוש ומתן אפשרות להסדרה.
גירוש כמדיניות – מגמות ושיקולים לאומיים
בעשור האחרון חלו שינויים דרמטיים בגישת הרשויות לגירוש. בעקבות עלייה בהגירה הלא חוקית, המדינה חיזקה את הפיקוח על הגבולות, הגבירה את האכיפה ובמקרים רבים נקטה בגירושים קבוצתיים למדינות מוצא. מנגד, חלה התפתחות פסיקתית ביחס לזכויות מהגרים ותחימת גבולות הסמכות השלטונית.
בתי המשפט מדגישים כי על אף זכותה של מדינה לקבוע מי ישהה בתחומה, עליה לפעול בצורה מידתית, סבירה ועניינית. בעבר אף נפסלו צווי גירוש שניתנו ללא שימוע כדין או כשלא נשקלו שיקולים חיוניים כגון מצב בריאותי או צרכים משפחתיים בסיסיים.
סיכונים והשלכות של גירוש בפועל
גירוש מישראל עלול להביא עמו ניתוק מהמשפחה, אובדן מקור פרנסה, ולעיתים אף חשיפה לסכנות במדינת המוצא. אמנם המדינה משתדלת להימנע מגירוש למקומות שבהם נשקפת סכנה אמיתית, אולם יש לבדוק כל מקרה לגופו. פליטים, מבקשי מקלט וקטינים זוכים לעיתים להתייחסות שונה, ומעמדם נבחן גם לפי דינים בין-לאומיים.
לכן, כאשר ניצב מולנו מקרה של גירוש, חשוב לבחון קודם כל את ההקשר הכולל: חוקי, משפחתי, אנושי ובהתאם לכך להחליט על דרך פעולה – בין אם השגת דחייה, הגשת ערר, או פנייה לוועדה הומניטרית.
